אבא שלי

ביום הזה, לפני 23 שנה, העולם שלי התהפך... בהתחלה כבר התחלתי לכתוב פוסט עצוב, אבל אז התעשתתי והבנתי שהפוסט הזה הוא לא על אבל, אלא על שמחה מכך שאבא חי, ושהמעשה שלו ממשיך לחיות. הוא חי בילדים שלו (2 יחידות), בנכדים שלו (5 יחידות), במשפחה שלו, ברעיונות ובהמצאות שלו.

למשל, אבא שלי, ודים איליץ' סטוקלין, שהיה מהנדס-פיזיקאי, עבד בתחום האלקטרוניקה ויצר מכשירים לחלליות. יש לו הרבה פטנטים (רבים מהם מסווגים, ואי אפשר למצוא תיאור של המהות שלהם), אבל הנה מצאתי כאן המצאה שהעיקרון שלה נמצא היום בשימוש בכל מקום: העולם סביבנו מלא במכשירים שבהם חשוב למדוד אותות בדיוק, לשלוט במשך שלהם ולהפוך אותם לפעולה הנדרשת. ואף שהטכנולוגיה המודרנית נעשתה הרבה יותר מורכבת ונבנית כבר על רכיבים ושבבים חדשים, העקרונות שאבא שלי עבד עליהם ממשיכים לחיות גם היום.

אבא היה מהנדס עד שורשי השיער. הוא תמיד תיקן הכל בעצמו: שעון מכני התקלקל - יפרק, ינקה, יסדר; טלוויזיה התקלקלה - יפרק, ילחים מחדש, יתקן. הוא היה מסוגל לעשות הכל. הייתה לו סדנה ובה מכונת כרסום, מחרטה, משחזת, מקדחה ומכונת נגרות. הוא כל הזמן עשה משהו, המציא, חשב, בנה. היו לו מחברות מוכתמות בשמן מכונות עם ציורים, שרטוטים וסכמות. הוא בנה רהיטים, זיגג מרפסות, תיקן את האוטו - הוא אפילו המציא וריתך אגזוז נצחי מנירוסטה, שאותו התקין במכונית שלו. שיפוץ מנוע על המרפסת היה עניין רגיל לגמרי, ובני הבית כבר לא הופתעו.

אני חושב, בעצם מה חושב - אני בטוח שאבא היה גאה בי. אני זוכר איך הוא כיוון אותי ותמך בי בהתחלות שלי, איך בעידודו התחלתי לתכנת. ירשתי ממנו את התשוקה לחדש, לחיפוש ולהמצאה. בינתיים עוד לא הצלחתי בזה יותר מדי, אבל אשלים את הפער. בילדות הייתי מתעצבן נורא כשהייתי צריך לעזור לאבא, אבל לא יכולתי לסרב לו. ועכשיו אני מבין שבזכותו אני יכול לתקן כמעט כל דבר. הוא לימד אותי לא לפחד מקשיים והראה לי שאפשר לעשות הכל לבד.

אני מאמין שעכשיו, איפשהו בנצח, אבא שלי ארגן לעצמו סדנה, שבה הוא בונה משהו מדהים וממשיך את עבודת ההנדסה שלו במשרד השמימי. אוהב אותך, אבאל'ה, מתגעגע, זוכר, מודה.