חצי הגמר של התחרות הקבוצתית Leaders of Russia

כשנרשמתי לפלטפורמה בנובמבר שעבר, לא היה לי מושג למה אני נכנס. אבל אני חושב שאם הייתי יודע, הייתי נרשם אפילו מהר יותר. לקבוצה שלנו הזמנו 7 ואולי אפילו 8 אנשים מהמעגל שלנו — את המומחים הכי טובים בתחומם. הזמנו מראש עם מרווח ביטחון, מתוך הבנה שלא כולם ימשיכו הלאה. זה היה שלב האפס של התחרות - צריך היה להרים את עצמך, להירשם, למלא שאלון גדול עם פרופיל תעסוקתי מלא, לסרוק מסמכים, להצטלם, להקליט ריאיון וידאו, והכי חשוב - לעבור על כל הדרישות כדי לא לעוף כבר בהתחלה.

אחרי שעברנו את כל שלבי ההכנה, נוצרה לנו קבוצת חלומות של 5 אנשים: 4 גברים בשיאם וצעירה אחת נהדרת וחכמה.

השנה התחרות התחילה. בערך מינואר התחילו להגיע באופן קבוע מיילים עם מידע והוראות, והיה צריך לפעול לפיהן. השלב הראשון היה שלב המיון. כולנו עברנו מבחנים אישיים. עשינו מבחנים לא פשוטים בכלל ברוסית, כתיבה מהכתבה בדיוק ובמהירות (הטקסט לא פשוט, ואם אין ניסיון בכתיבה כזאת זה קשה במיוחד), הבנת טקסט, ירידה לעומקם של טקסטים ממגוון תחומי ידע, שרובם כנראה אינם מוכרים לכם, פתרון משימות פיננסיות, שימוש במחשבון רגיל, חילוק ארוך ופתרון משימות ניהוליות. אני מודה שזו הייתה תקופה די לחוצה, כי התנאים היו נוקשים וגם תחושת האחריות הייתה גבוהה. הדבר שהכי מפחיד הוא האחריות כלפי הקבוצה: אם אני לא עובר או נכשל - כולנו נכשלים. אבל באותו זמן, יש בזה גם משהו שמכריח אותך להתאפס ולעשות את זה. אני חושב שאם התחרות הזאת לא הייתה מבוססת על עבודת צוות, ייתכן שבאיזשהו שלב הייתי מוותר ויורד מהמסלול.

אחד משלבי התחרות היה קשה במיוחד, כשהתקיים מבחן עם פרוקטורינג, והכללים קבעו שאסור שיהיה אף אחד אחר בחדר, אסור להשתמש בטלפונים ואסור לעבור מהלשונית של הפלטפורמה. הכול אורגן בצורה נוקשה מאוד, הפרוקטור עקב בקפדנות אחרי מה שקורה וגם האזין, וכמובן שזה יצר לחץ. אבל המבחן האמיתי הגיע דווקא באותו בוקר, כשקמתי וגיליתי דממה דיגיטלית מסביב — האינטרנט הסלולרי נותק ולא עבד כבר בערך שבוע, ובדיוק באותו יום גם האינטרנט הביתי נותק. הייתי צריך לקבל החלטה מהר מאוד ולבקש מחבר להתארח אצלו, כדי להבטיח לעצמי פרטיות וחיבור יציב לאורך המבחן. זה לא היה פשוט. במיוחד לא נעים היה לעבור את המבחן עם שעון מתקתק ועם תחושה של שרפרף קשה מתחתיי. בסופו של דבר עברתי את המבחן הרבה פחות טוב מאשר קודם, אבל עדיין עם מרווח מספיק כדי להמשיך הלאה.

וככה, לאט לאט, הגענו לחצי הגמר, שהתקיים היום. זה היה אירוע מאוד מעניין, דינמי ותובעני. המארגנים ביקשו מאיתנו במפורש לא לפרסם פרטים על התחרות, ואני אכבד את ההמלצה הזאת ולא אעשה ספוילרים לדורות הבאים, אבל דבר אחד כן אומר — במשך יום שלם אנחנו, כקבוצה, פתרנו 6 משימות ניהול שונות מאוד, ברמות שונות. כל המשימות מאוחדות רק על ידי מטרה משותפת והנתונים ההתחלתיים, בעוד שלחברי הקבוצה מוקצות אוטומטית דמויות שונות עם נתוני פתיחה משלהן. בתנאים של זמן מוגבל ואיסור פשוט לחלוק מידע זה עם זה בכל דרך מלבד בעל פה, היינו צריכים להתארגן כך שלכולם תצטייר התמונה הכוללת של המשימה. זה תהליך מאוד מעניין. בשתי המשימות הראשונות עוד התרגלנו לקצב ובנינו אסטרטגיה לעבודה משותפת, ואחר כך כבר תפסנו תאוצה. אגיד בכנות, הפורמט הזה של משימות מוכר לי מילדות - עוד במחנה החלוצים למדנו לפתור יחד משימות שונות, מהופעות והעמדת קטעים ועד יצירה של כל מיני עבודות יד - אבל ב-Leaders of Russia המשימות היו מאוד קונקרטיות ונגעו למגזר העסקי, למינהל הציבורי, לתכנון ולייצור. זה היה מעניין. אני עדיין לא יודע אם נעפיל לגמר או לא, אבל אני חושב שיש סיכוי. נראה.

את ההער zה הזאת אני כותב קודם כול לעצמי, כדי שכאשר אקרא אותה שוב בעוד זמן מה, לא אוותר על יוזמות חדשות ואסתער קדימה, למרות שזה דורש משאבים, קשה ומעצל להרים את התחת. פשוט צריך לעשות — do it (זה הזכיר לי את הקעקוע שכמעט עשיתי לעצמי לפני בערך 10 שנים).